<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
היכא רמיזא אמר רב שמן בזמניהם זמנים הרבה תקנו להם, ואימא י"ב וי"ג ותו לא. י"ג זמן קהילה לכל היא. מכאן הוכיחו שאילתות דרב אחאי ורבינו תם להתענות בערב פורים, ולא משום דכתיב [אסתר ט'] דברי צומות דא"כ הא כתיב וזעקתם ומאי זעקה בדורות איכא, כן כתב במחזור ויטרי הילכך יכולין להקל באותו תענית למעוברות וליולדות ולמניקות ולכואבי עינים ויפרעו יום אחר אכן בריאים לא יפרשו מן הצבור. ובתשובות הגאונים יש אם חל פורים ביום א' מקדימין להתענות יום ה' מפני טורח שבת ואף כי שנינו [לקמן ה' ע"א] פורענות מאחרין הני מילי כגון תשעה באב שחל בשבת, אבל תענית אסתר לאו פורענות הוא. והא דאמרינן ימים הכתובים במגילת תענית לפניהן ולאחריהן אסור, ואפי' למאן דאמר בטלה מגילת תענית חנוכה ופורים לא ביטלו מ"מ בפרק (קמא) [שני] דראש השנה [י"ט ע"ב, ובתענית י"ח ע"ב] אמרינן י"ג יום טרגינוס הוא וכיון דיום טרגינוס גופיה בטלו לא נאסור משום דלפניהם. ורבינו שב"ט כתב דחנוכה ופורים הוו ליה כשל תורה ולא בעי חיזוק לאסור לפניהם ולאחריהם עיין בספר רבינו אבי"ה.
ובירושלמי [פ"א ה"א] אמרינן כל החדש כשר לקריאת מגילה ולעוברי דרכים ואפילו קודם י"א אם אין להם מגילה בדרך אבל לא אחר ט"ו.
משנכנס אדר מרבין בשמחה [תענית כ"ט ע"א] ומאן דאית ליה דינא בהדי כותי ליזל באדר.
מגילה נקראת בי"א י"ב י"ג י"ד ט"ו לא פחות ולא יותר, כרכין מוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו, כפרים ועיירות בי"ד אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה.
(פר"י) [כפרים] מקדימין ליום הכניסה וא"ת קרי כאן לא תתגודדו ובפרק קמא דיבמות [י"ג ע"ב] פריך ליה והכי תירצו התוס' שתקנת חכמים כן היתה שבני הכפרים בו מקדימין כדאמרינן לקמן גבי חזקי' [ה' ע"ב].
אימא שיתסר ושיבסר אמר קרא לא יעבור בספר רבינו אבי"ה אמאי לא קרינן מספק י"ד וט"ו משום דילמא י"ד זמניה וקם ליה ט"ו ולא יעבור.
אבל בזמן הזה הואיל ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה אין קורין אותה אלא בזמנה.
<h2>דף ב:</h2>
אמר רבי יהושע בן לוי כרך וכל הנראה עמו נידון ככרך וכמה עד מיל. וכן דנין לענין מסים ולהלוות שמה שלא ברשותם.
<h2>דף ג.</h2>
בקש לומר תרגום של כתובים יצתה בת קול ואמרה לו דייך הקשו התוס' והלא יש לנו תרגום של כתובים. ונראה [תהלים קי"ט] עת לעשות לה' הפירו תורתך כדאשכחן אלמלא תרגומו דהאי קרא לא ידענא פירושיה.
ואסור לאדם ליתן לחבירו שלום בלילה אומר רבינו יב"א דוקא בשדות אבל בעיר מקום שבני אדם מצויין אין לחוש שמא שד הוא כדמפרש פרק התקבל [גיטין ס"ו ע"א].
<h2>דף ג:</h2>
בחנוכה ופורים נשים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות, מכאן הוכיח רבינו גרשום מאור הגולה מי שאירעו אבל בפורים שיתאבל. ועוד דאמרינן לקמן [ה' ע"ב] שמחה שאסור בהספד ומדלא מני ליה הכא [מו"ק י"ט ע"א] בהדיא במשנה ימים שאין אבילות יום טוב ושבת וכן ר"ח וחנוכה ופורים והרמז"ל נחלק בתשובה אחת ואמר שלא להתאבל י"ד וט"ו אך דברים שבצנעה נוהג וחייב בשילוח מנות בספר רוקח אם חל פורים במוצאי שבת והאבל בבית הכנסת לא יצא עד אחר קריאת מגילה. וגם אין נוהגין לומר ויהי נועם אך אחר דאמירן בעלמא יקראו המגילה ואחרי כן יבדילו ויאמרו ויתן לך ובשחר לא יצא האבל מפתח ביתו אך יקראו בביתו, וכשחל פורים באמצע השבת אז אומר ויהי נועם. ואבל לא יצא לבית הכנסת לשמוע המגילה.
אמר רבא פשיטא עבודה ומקרא מגילה, מקרא מגילה עדיף, תלמוד תורה ומקרא מגילה מקרא מגילה עדיף מדסמכו של בית רבי, תלמוד תורה ומת מצוה מקרא מגילה ומת מצוה, מת מצוה עדיף, דכבוד הבריות גדול.
פירשו בתוס' ת"ת מבטלין אפי' לשאר מתים דלאו מת מצוה נינהו כדמוכח בפרק (בתרא) [ב'] דכתובות [י"ז ע"א] ופי' בספר המצות קטן אם יש שם עשרה אין מבטלין ת"ת אלא למאן דקרי ושני, ונראה ה"ה אין מבטלין לנשים כשיש שם עשרה.
כרך שישב ולבסוף הוקף נידון ככפר, הוקף ולבסוף ישב נידון ככרך. פירשו בתוס' ואיירי באין בו עשרה בטלנין.
מוקף מימות יהושע בן נון ואפי' אין לה עכשיו.
<h2>דף ד.</h2>
רבי יהושע בן לוי אומר נשים חייבות במקרא מגילה ובירושלמי [פ"ב ה"ה] ריב"ל מכנש בני ובנתיה וקרי קדמיהון יש גאונים שכתבו לפי זה נשים קוראות ומוציאות אנשים ובה"ג אמר חייבות במשמע מגילה ואין מוציאות אנשים, וכתב רבינו אבי"ה דנשים מוציאות נשים ויברכו על משמע מגילה [ולפ"ז אדם שיצא כבר וקורא מגילה לנשים ולבני הבית יברך על משמע מגילה].
ועל הנסים יש לאומרו אף בלילה קודם קריאת המגילה. ויש בו (צ"ה) [פ"ה] תיבות נגד המן (וצ"ד) [ופ"ד] אותיות מן ואת פרשנדתא עד ויזתא.
פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בהלכות פורים וכן פסח ושאר חגים.
חייב לקרות בלילה ולשנות ביום פיר(ו)ש ר"ת לברך שהחיינו אף ביום והאריך בראיות. וגאונים אחרים נחלקו עליו ואין נוהגין כמותו והרמז"ל נהג לברך בלחש בתוך כך שהיו הקהל עונין אמן מברכה ראשונה.
<h2>דף ד:</h2>
אבל מקרא מגילה אין קורין בשבת שמא יעבירנו ד' אמות לילך אצל בקי והיינו טעמא דשופר ולולב.
תניא בתוספתא [פ"א ה"ד] אף כי מקדימין לקרות, גובין ומחלקין ומקיימין שמחה בי"ד.
<h2>דף ה.</h2>
אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה ביחיד ושלא בזמנה בעשרה ורב אסי אמר, לעולם בעשרה, וחש לה רב לדרב אסי. רבינו שמואל ורבינו תם ורבינו חננאל פסקו כרב ורב עמרם גאון ורבינו גרשום מאור הגולה פסקו כרב אסי דיחיד לא מברך, ונוהגין לברך בזמנה אפי' קורא לנשים.
ובירושלמי [פ"א ה"א] אמרינן כל החדש כשר לקריאת מגילה ולעוברי דרכים ואפילו קודם י"א אם אין להם מגילה בדרך אבל לא אחר ט"ו.
<h2>דף ה:</h2>
רחץ י"ז בתמוז, פירשו בתוס' רחיצה אבל אכילה לא, אע"ג דאמרינן פרק קמא דראש השנה [י"ח ע"ב] אין שמד ואין שלום רצו מתענין. כבר קבלו אבותינו.
יום טוב לא קבילו עלייהו פסק רב אלפס דהכי הילכתא וקיי"ל דהני תרי יומי י"ד וט"ו ימי משתה ושמחה.
ואי בעית אימא רבי נטיעה של מצוה נטע. לפי תירוץ זה פורים אסור במלאכה.
רב (אשי) [אסי] קרי בהוצל י"ד וט"ו מכאן הוכיחו התוס' מוקפות חומה אף בחו"ל קורין בט"ו דהא הוצל מחו"ל. כדמוכח פרק בתרא דכתובות [קי"א ע"א] גבי הוצל קרו ליה קרנא דמשיזבא בבבל.
<h2>דף ו:</h2>
קראו המגילה באדר ראשון ונתעברה השנה קורין באדר השני. אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים פירוש אין בין י"ד באדר הראשון לי"ד באדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים הא לענין הספד ותענית שוין ופירש בספר המצות קטן ה"ה בט"ו ואם חל ביום ב' או ביום ה' אין אומרים והוא רחום כי אין רגילים לומר בהן תחינות אבל הרמז"ל כתב כל ההלכה מיירי בקראו מגילה ואחרי כך נתעברה וגם קודם שבטלה מגילת תענית.
<h2>דף ז.</h2>
תני רב יוסף שתי מנות לאדם אחד, ושתי מתנות לשני אביונים. [ע"ב] אביי בר אבין רב חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי.
<h2>דף ז:</h2>
אמר רבא חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן, יש מפרשים לחשבון כי חשבון זה כזה.
אמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא. יש גאונים שכתבו לנהוג סעודה כלילי שבת ויומו. והרב רבי מרדכי פירש שתמה עליהם מעובדא דרב (אסי) [אשי] (תמצא במרדכי סימן תשפ"ז).
כאן במכשירין שאפשר לעשות מאתמול פירשו בתוספות דאסור לגבן ביום טוב דיותר טובה מאתמול והא דאמרי נהרדעי [שבת קל"ד ע"א] גבינה בת יומא מעליא פי' אפילו בת יומא.
אין בין שבת ליום כפורים פירשו בתוספות דקיי"ל עירוב והוצאה ליום טוב.
<h2>דף ח:</h2>
אין בין תפלין לספרים אלא שהספרים נכתבים בכל לשון, רבי שמעון בן גמליאל אומר אף ספרים לא התירו אלא כתב יונית, ולשון יוני או כתב אשורי ולשון הקדש ולא שאר לשונות מכאן אסר רבינו יואל הלוי לגר להעתיק חומש בלשון גלחות והא דכתבינן תרגום משום דאונקלוס ויונתן אמרום.
<h2>דף ט.</h2>
רב אשי אמר כי תניא ההיא לשאר ספרים ורבי יהודה היא, פירש דלענין הצלה בשבת מתניא (עיין בתוספות דף ט') אבל לקרות בהן אסור אם לא נכתב בלשון הקדש עיין ספר התרומה.
<h2>דף י.</h2>
כל דבר שבמנין, (ולא) [צריך] להתירו בשאילתות דרב אחאי כרם רבעי בזמן הזה מברך וציונו על פדיון הכרם ומחללו לכל הפחות בשוה פרוטה ומקלי לדמיה פורקניה.
<h2>דף יד.</h2>
לא אמרינן הלל בפורים משום שאין אומרים הלל על נס שבחו"ל. והא דאמרינן על יציאת מצרים משום דקודם מתן תורה לא נבחרה ארץ ישראל, רבינא אמר היכי לימא עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש וכו'.
<h2>דף טז:</h2>
עשרת בני המן ועשרת בעי למימר בנשימה אחת. ומנהג לומר כל סופי פסוקים וראשי פסוקים בנשימה אחת דליהוי כאגרת. אכן יש מוכיחים מדקאמרינן ועשרת מכלל דשאר ראשי פסוקים לא צריך, ובעי בירושלמי [פ"ג ה"ז] על עשרת למצוה או לעכב. וצריך למימתחיה לוי"ו דויזתא.
דרש רב שילא כל השירות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, וזו לבינה על גבי לבינה פירש"י אריח היא הכתב והלבינה האויר ואין נראה לרבינו תם דחלק לא יקרא לבינה אלא השטה ארוכה קרויה לבינה והקצרה אריח וכל זאת זה למטה מזה וכל השמות הארוכים זה למטה מזה. ושירת הים אלו הן ראשי שיטין, אז, לאמר, ורוכבו, לישועה, אבי, שמו, שלישיו, כו', האזינו פי' ר"ת דהויא לבינה על גבי לבינה וכן מוכיח במסכת סופרים [פי"ב ה"ט] שכתב השיטות ארוכות זו כזו, וכן שנינו [שם פ"א ה"י] האזינו שעשה שירה ושירה שעשה האזינו לא יקרא בו. בירושלמי [פ"ג ה"ז] עשרת בני המן צריך שית שיטין איש בריש דפא ואת בסוף דפא. [א"ה עיין מס' סופרים פי"ג ה"ו ובהגהות הגר"א ונחלת יעקב שם].
<h2>דף יז.</h2>
הקורא את המגילה למפרע לא יצא וכן על פה או תרגום ובכל לשון אבל קורין ללועזות בלעז והלועז ששמע אשורית יצא, למפרע לא יצא, תנא וכן בהלל, קריאת שמע ותפלה, [ע"ב] דתניא שמעון הפקולי הסדיר י"ח על הסדר, מכאן קשה לפירש"י פרק אין עומדים [ל"ד ע"א] דאמר רב אשי אמצעית אין להם סדר אם שכח אחת מהן אומרה במקום שנזכר ואח"כ גומר ברכות שעומד שם. לכן נראה לר"י ג' ראשונות אם טעה אפי' באתה קדוש יחזור לבר' מגן, בג' אחרונות, אם טעה בברכ' שלום יחזור לרצה, אבל באמצעיות אם טעה באחת מהן כגון בהמלך המשפט ואמר ב' ברכות או ג' אחריו ונזכר יאמר ברכת השיבה שופטינו וכל ברכות שאחריו כסדר ולא יצטרך להתחיל תפלת י"ח. ואם שכח שליח צבור ענינו בין גואל לרופא ונזכר אח"כ, לפירש"י הי' צריך לאומרה במקום שנזכר ולפירוש ר"י כיון דאין מחזירין אותו אין צריך לאומרו, דאם הי' אומרו הי' צריך לומר אחר ענינו רפאינו וכל הברכות שאמר כבר והוו להו ברכות לבטלה כיון דאין מחזירין.
קראה ודרשה ומגיהה אם כיוון לבו יצא ואם לאו לא יצא, היתה כתובה בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום על הדיפתרא לא יצא, עד שתהא על הספר ובדיו.
וחכמים אומרים קריאת שמע בכל לשון בתוספות הלכה דקריאת שמע בכל לשון וגם אם לא השמיע לאזניו יצא, ודוקא בדיעבד.
<h2>דף יח.</h2>
מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום, שנאמר [תהלים ס"ה] לך דומיה תהלה. יש מביאין מכאן דאין לומר ביום כפורים בא"י האל הסולחן, והכי נמי אמרינן במסכת ברכות [ל"ג ע"ב] תשיסרי לא תקון, ריב"א ושאר גאונים פסקו לאומרו [כיון דכל יומא אין אומרים רק בי"ה לא שייך אדם קובע ברכה לעצמו].
ללועזות בלע"ז והוא שכתובה בלע"ז והלועז ששמע אשורית ואפילו אינו מבין.
<h2>דף יח:</h2>
תנו רבנן קראה סירוגין יצא [ע"ב] סירוסין לא יצא פירשו בירושלמי [פ"ב ה"ב] סירוסין אומר פסוק אחד ומדלג שני, ואומר שלישי, וחוזר ואומר פסוק שני, דהוי ליה למפרע ואם יצא אדם מבית הכנסת ולא שמע פסוק ראשון אפי' שמע כל המגילה וקורא אותו פסוק באחרונה לא יצא, אך אם שמע כל המגילה ולא שמע הברכה יצא, דברכות אינם מעכבות אכן הפסיד שכר הברכה.
סירוגין פירוש שקרא מעט ושהה ופירשו בתוס' הלכה כרב וכרבי יוחנן במסכת ר"ה פרק בתרא [ל"ד ע"ב] דאמרינן אפי' שהה יותר מכדי לגמור כולה יצא. וא"כ אדם עומד באמת ויציב וירא פן יתחיל החזן י"ח לקדושה ימתין וישהה עד יתחיל החזן ויאמר קדושה ויענה אף הוא ואחרי כן יגמור אמת ויציב ויתפלל י"ח.
תנו רבנן השמיט הסופר אותיות או פסוקים אם קראם הקורא כמתורגמן יצא, ופריך והא תניא היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות אם רישומם ניכר כשרות ואם לאו פסולות, ומשני הא בכולה הא במקצתה, מכאן הוכיח רבינו אבי"ה בספרו אם קרא חזן בס"ת וראה חיסור בס"ת ועדיין לא קרא שלשה פסוקים או הוא פחות משלשה פסוקים סמוך לפרשה או שהוא אחרון שאינו יכול להוסיף לקרא עוד אחר, יאמר החזן בעל פה החסרון. אבל אם החסרון הוא במקום שיכול להניח כגון שכבר קרא שלשה פסוקים, ואינו תוך שלשה סמוך לפרשה, וזה האיש העומד אינו האחרון שיוכל החזן להקרות עוד אחר, ובשבת אפי' אם הוא שביעי יכול להוסיף, טוב יותר שיברך אשר נתן לנו תורת אמ' ומביא ס"ת אחרת ויקראו עוד אחר, ואם קרא חזן והשמיט ודילג פסוק צריכין לקרות הסדר פעם אחרת.
קראה מתנמנם פירש נים ולא נים דקרי ליה ועני בלא סברא יצא. בירושלמי [פ"ב ה"ב] אין מדקדקים בטעיותיה מדקרי יהודיים ולא חזר.
צריכה שתהא כתובה כולה, דין קלף עיין פרק המוציא [ע"ט ע"ב].
וקיי"ל כרבי יוחנן אפי' [אות] אחת אין נכתבות שלא מן הכתב חוץ מן התפלין והמזוזות דמיגרס גריסין, והילכתא תפלין אין צריכות שירטוט בין שיטה לשיטה. מזוזה צריכה שרטוט ומגילה בעיא שרטוט דכתיב [אסתר ט'] דברי שלום ואמת כאמיתה של תורה היינו מזוזה. וכן פירש רבינו תם דצריכה עבוד לשמה (וחטרת) [וחטוטרת] חתין ותגין וזיונין והיקף גויל וכל חומרות, מלבד קולות דמפרש התלמוד [י"ט ע"א] בתפירה.
<h2>דף יט.</h2>
בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא במקומו ואם לאו קורא עמהם. פרוז בן יומו קרוי פרוז מוקף בן יומו קרוי מוקף, בירושלמי [פ"ב ה"ג] אם עקר דירתו בו ביום, משמע דקרוי דר בעבור יום אחד. ונפקא מינה לכתוב דירת עיר בגט ויכולין לכתוב ודר היום.
מהיכן קורא המגילה. הלכה כדברי האומר כולה.
אמר רב נקראת ספר שאם תפרה בפשתן פסולה ונקראת אגרת אם תפרה בשלשה גידין כשירה, ובלבד שיהיו משולשין. פירש בראש הדף יכול לתפור בפשתן או במשי רביעית הדף ואז יתכוף תכיפה אחת בגיד ויתפור עוד רביעית בפשתן ויתכוף תכיפה בגיד ויתפור עוד רביעית בפשתן ואחרי כן יתכוף בגיד וכן פירש משולשים בערי מקלט [מכות ט' ע"ב].
כתבו הגאונים הקורא המגילה פושטה כאגרת וכשיגמור כורך כולה ואחרי כן מברך.
<h2>דף יט:</h2>
אמר רבי יוחנן הקורא את המגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא ולא אמרן אלא בצבור אבל ביחיד יצא, ובצבור נמי לא אמרן אלא דלא מחסרא ולא מייתרא פורתא אבל מחסרא או מייתרא יצא.
שיור תפר בס"ת הלכה למשה מסיני. בתוס' סברא הוא דגם במגילה ובשאר ספרים כן כיון דטעמא שלא יקרע.
הכל כשרים לקרות המגילה, חוץ מחרש שוטה וקטן ורבי יהודה מכשיר בקטן מיירי בקטן שהגיע לחינוך ודילמא כולה רבי יהודא, פירשו בתוס' דהלכה כרבי יהודה.
<h2>דף כ.</h2>
אין קוראין המגילה ולא מוהלין ולא טובלין ולא מזין וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר.
<h2>דף כ:</h2>
כל היום כשר לקרות המגילה והלל ותקיעת שופר ונטילת לולב ולתפלת מוספין ולוידוי פרים ולוידוי יום הכפורים לסמיכה ולשחיטה לתנופה להגשה לקמיצה ולהקטרה למליקה לקבלה להזאה להשקאת סוטה לעריפת עגלה ולטהרת מצורע. כל הלילה כשר לקצירת העומר (לתפילה) [ולספירה] ולהקטיר חלבים ואברים. זה הכלל כל שמצותו ביום כשר כל היום וכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה. בתוס' הביא מהלכות גדולות אם שכח אדם לברך על ספירת העומר בלילה ראשונה לא יברך עוד על ספירת העומר כל אותה שנה דלא הוי תמימות. והקשה ר"י אפי' שכח אחת משאר לילות נמי לא הוי שבע שבתות תמימות אלא אם שכח ולא בירך ולא סיפר אחת מן הלילות הן הראשונות הן אחרות יספור ביום בלא ברכה ואם שכח גם (היום) [ביום] לא ימנע עבור זה מלברך ולספור בלילות אחרות.
מכאן כל דבר דכתיב ביה יום בהדיא בעינן יום מהנץ החמה עד צאת הכוכבים אבל ציצית לא כתיב אלא וראיתם דיי בראייה וכן דוקא דבר דבעינן ספורין כגון שומרת יום וה"ה לאבל יום השביעי אך יום [ז' וכן יום] שלשים בעינן מקצת היום ולא מקצת הלילה, אבל שמועה רחוקה דיי במקצת הלילה.
<h2>דף כא.</h2>
הקורא המגילה עומד ויושב יצא. מה שאין כן בתורה צריך עומד דכתיב [דברים ה'] עמוד עמדי. מניין לרב שלא ישב על גבי מטה ותלמיד על גבי קרקע שנאמר עמדי. פירשו בתוס' דוקא למיגרס דבר שאינו דקדוק אבל דבר שצריך דקדוק וסברא יוכל הרב לישב ולתלמיד לעמוד ולישב על גבי קרקע איך שיוכל. קראוה שנים יצאו, מה שאין כן בתורה.
בירושלמי [פ"ד ה"א] משה תיקן לקרות בשבת וביו"ט ובר"ח ועזרא תיקן לקרות שני וחמישי ומנחה בשבת.
בראש חודש ובחולו של מועד קורין ד' ואין מפטירין בנביא. ביו"ט קורין חמשה וביום הכיפורים קורין ששה ובכולן אין פוחתין. ובשבת שבעה אין [פוחתין] מהם אבל מוסיפין עליהם, ובכולן אין מפטירין חוץ מן יו"ט ויהכ"פ ובשבת.
אין פותחין פתח בית הכנסת אלא למזרח פר"י דוקא לבני בבל שהיו הופכין פניהם כלפי מערב אבל לדידן לא. בירושלמי [ה"א] רב שמואל בר יהודה על לבי כנישתא חזי חזנא קרי וסמיך לעמודא אמר ליה אסור לך, כשם שנתנה תורה באימה כך יקרא באימה מכאן שאין לחזן לסמוך בשעה שמתפלל רב שמואל חזי לחזנא דקרי ומתרגם א"ל כשם שניתנה התורה ע"י סרסור כך יקרא אחד ויתרגם אחר.
<h2>דף כא:</h2>
ת"ר בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ולא יהא אחד קורא ושנים מתרגמים, ובמגילה אפי' עשרה קורין ועשרה מתרגמים.
מקום שנהגו לברך יברך, שלא לברך אין מברך. לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן לפניו מברך מנ"ח, פירש"י מקרא מגילה שעשה נסים שהחיינו. ולאחריו האל הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשינו בא"י הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע. בהלכות גדולות לא לימא האל הרב אלא בא"י אמ"ה הרב שכבר אמר אלקינו, במסכת סופרים [פי"ד ה"ו] איתא לימא ברוך מרדכי ברוכה אסתר ברוכים כל ישראל, ארור המן ארורים בניו, חרבונא זכור לטוב.
בשני ובחמישי ובשבת למנחה קורין שלשה, אין פוחתין מעשרה פסוקים בביהכ"נ וידבר עולה מן המניין. אמר רבא ראשון שקרא ארבעה משובח ואמצע שקרא ארבע משובח, ואחרון שקרא ארבע משובח. ופרשת האזינו קורים הזי"ו ל"ך.
הפותח בתורה מברך לפניה והחותם מברך לאחריה, והאידנא מברכי' כולן לפניה ולאחריה.
תוספתא [פ"ג ה"ו] בני העיר שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב ועומד וטעמא דלא מינכר שבעה קריאות, והאי תוספתא מתנייה קודם תקנה שהתקינו לכל אחד לברך לפני' ולאחרי' משום נכנסין ויוצאין ועל כן לא מינכר אבל לדידן דהתקין לכל אחד לברך לפני' ולאחרי' וכן כהן הקורא פעמים במקום שאין לוי, אין צריך לישב בנתיים. משם הרבי יהודה כתבו, אם אין בביהכ"נ רק כהנים, אחד יקרא שבעה פעמים ועל כל פרשה יברך לפני' ולאחרי', בתוס' פרק הנזקין [נ"ט ע"ב] וכן בספר רבינו אבי"ה.
בעא מיניה פרשת ראש חדש היכי לעביד, [כ"ב ע"א] רב אומר דולג ושמואל אומר פוסק והילכתא דולג דאין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים ואין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים.
<h2>דף כב.</h2>
למאן דאמר דילוג לידלוג פירשו בתוס' מכאן אם קרא עד ב' פסוקים לפני הפרשה יחזור האחרון וידלג ולא יקרא שני פסוקים אלו ושלשה מפרשה אחרת ומה שמתחילים בתענית ויחל ואינו כ"א ב' פסוקים לאחר הפרשה משום דהוא ראשון והכל יודעין דלא קראו לפניו ב' פסוקים ליכא כבוד נכנסים או יוצאים. והיינו טעמא דוהקרבתם, דהכל יודעים דלא קראו באותה ס"ת.
<h2>דף כב:</h2>
ותשעה באב ותענית צבור קורין שלשה אנשים זה הכלל כל יום שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תשעה באב ותענית צבור קורין שלשה, ושאין בו ביטול מלאכה כגון ר"ח וחול המועד קורין ארבעה.
אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בירושלמי [תענית פ"ב ה"ו] מפרש דוקא בצבור. חזינא לאביי ורבא דמצלו אצלויי, ובתי כנסיות שלנו שאנו משתחוים לפעמים בפשוט ידים ורגלים נראה להשים שם מחצלות והגאונים כתבו כי מנהג הוא עבור זה להשים ביום הכפורים עשבים בבית כנסת כי משתחוים כל הקהל.
<h2>דף כג.</h2>
ת"ר הכל עולין למנין שבעה אפי' קטן אפי' אשה אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד ציבור. והלכתא מפטיר עולה למניין שבעה. כן פסקו התוס' וראי' מתענית דמפטיר הוא מן השלשה. ומהם שקורין שבעה בשבת בלא מפטיר וביום הכפורים ששה וביו"ט חמשה משום דיכולין להוסיף הקרואין לכך עושין כן לאפוקי נפשין מפלוגתא. ולכך מפסיקין בקדיש בין הקרואין למפטיר להודיע שכבר קראו ידי חובותינו.
המפטיר בנביא לא יפחות מכ"א פסוקים ואי סליק ענינא כגון עולותיכם ספו על זבחיכם שפיר דמי.
שאלו לרבינו אליה למה אין קורין בכל שבת במוסף והשיב משום דלית ביה חטאת ולא באים לכפרה כשאר יום טוב. ויש מתרצים משום דלית בה אלא תרי פסוקי. וקשה א"כ יתחילו לפני פסוקי שבת כגון שעושין בר"ח.
<h2>דף כג:</h2>
אבל במקום שאין מתורגמן פירשו בתוס' משמע אף בימיהם יש מקום שלא הי' להם מתורגמן, זהו סעד למנהגינו שאין לנו מתורגמן.
אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירים בנביא ואין עושין מעמד ומושב ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים ואין מזמנין על המזון בשם, פחות מעשרה, והקרקעות (פי' של הקדש הבא לפדותו) בתשעה וכהן. ואדם כיוצא בהן (פי' אם באים לפדותו) פי' ר"ת דבעינן ששה שלא שמעו קדיש וברכו לומר פעם שנית. אבל שאר גאונים פירשו אפי' יחיד, וראי' מאבל ואפי' מי שהתפלל כבר יכול להתפלל בשביל היחיד שלא התפלל וראי' מן החזן שמתפלל י"ח אע"פ שכבר התפלל.
בירושלמי [ה"ד] פרסי על שמע או נשאו כפים או קראו בתורה בעשרה, או התחילו קדיש או קדושה ויצאו קצת מהם גומר בפחות מעשרה.
מאי ברכת אבלים ברכת רחבה, מכאן הוכיחו התוס' דברכת אבלים בסעודת הבראה כגון מנחם אבלים נחם אבילי ירושלם ה' אמת דיין אמת, אין צריך עשרה אך ג', וכן יש בתשובת הגאונים והרמז"ל חולק.
הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים, ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד. [כ"ד ע"א] שלשה פרשיות קורא אחד אחד, מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה, ועד כמה מדלגין בכדי שלא יפסיק המתורגמן. אבל בענין אחד מדלגין נמי לתורה ובנביא אפי' בשתי ענינים. והני מילי בחד גברא אבל בתרי גברא מדלגין כגון ויחל — פסל לך דהוי בכדי שיפסיק המתורגמן ואפ"ה מדלגין.
<h2>דף כד.</h2>
המפטיר בנביא פורס על שמע משום כבוד ציבור משום אינצויי, לשון פורס בספר אבי"ה הוא פותח והקהל עונין אחריו כל דבר וכן כל ברכת יוצר ומעריב אומרים עם החזן וספר רא"ה חלוק ע"ז.
קטן קורא ומתרגם ואינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא כפיו (עיין בתוס' דף כ"ד ובמרדכי סימן תתט"ו שם מתיר עם כהנים ועוד מחלק עיי"ש). פוחח פירש רב אלפסי מי שבגדיו קרועים.
סומא פורס על שמע ומתרגם רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע. פסק רב אלפס וקיי"ל כרבנן ורבינו יב"ק אומר כיון דקיי"ל כרבנן יכול סומא לברך בורא מאורי האש ולרבינו אבי"ה אין נראה (דפריך, שמא) [דפריס שאני] דבהנאה תליא מילתא והא אית ליה הנאה כדאיתי בסומא ואבוקה, אבל בורא מאורי האש [לאו] (ד)בהנאה תליא כדאמרינן במסכת ברכות [נ"א ע"ב] עד שיאותו לאורו סומא לא מברך.
בתוספות דסומא ונשים יכולים לברך ברכות על המצות שלא נתחייבו דהא רבי יהודא דוקא לא ראה מאורות לא יפרוס, הא ראה מסתמא יפרוס, ובפרק החובל [פ"ז ע"א] אית ליה סומא פטור מכל המצות, מיהו בירושלמי [ה"ז] מפרש שלא ראה מאורות פירש שגידל במערה בבית אפל, וגם יש מחלקים בין סומא לנשים ואמרי דבסומא חייב במצות מדרבנן דאי לאו הכי יהי' חשוב ככותי שלא יתחייב בשום מצוה אבל נשים לא חיישי חכמים דאפי' הכי אינן חשובות ככותיות דחייבות במצות עשה שלא הזמן גרמא.
<h2>דף כד:</h2>
כהן לא יוסיף ברכה משלו על ברכת כהנים ואם נשא כפיו ובירך ואח"כ הלך לביה"כ אחרת ומצא ציבור מתפללין יברך פעם אחרת. (וכן) כתב (פ"ה) [בס"ה]. וצריך לע"ן קפ"ש לשון הקודש, עמידה, נשיאת כפים, קול רם, פנים כנגד פנים. בשם המפורש במקדש, ובגבולין בכינוי. לשנים קורא כהנים לאחד אינו קורא. עם שאחורי כהנים אינם בכלל ברכה. אבל לצדדין אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת. אין הכהנים רשאין לכוף קשרי אצבעותיהם עד שיחזירו פניהם מן הצבור. ולא יתחילו תיבה עד שיכלה מפי הקורא. ואין ציבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי כהנים. ואין כהנים מתחילין עד שיכלה אמן מפי הציבור. ואין מחזירין פניהם (מפי) [מן] הצבור עד שיתחיל ש"צ שים שלום. ולא יעקרו רגליהם לירד עד יגמור ש"צ שים שלום. וישאו כפיהם נגד כתפיהם. ובמקדש למעלה מראשיהם, חוץ מכהן גדול שלא יגביה למעלה מן הציץ. ומגביה ידו הימנית יותר מן השמאלית. כל כהן המברך מתברך. כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה, הילכך כהן שאינו יכול לישא כפיו או שהוא אבל יצא חוץ לבית הכנסת קודם רצה עד אחר שיאמר החזן כהנים. ואחרי כן ישוב לביהכ"נ. כל כהן שלא עלה לברכת רצה לא יעלה והני מילי שלא עקר רגליו, אבל עקר רגליו קודם ולא מטא יעלה אפי' אחר ברכת עבודה. כי עקר כרעיה לימא יהי רצון מלפניך ה"א שתהא הברכה שצוותנו ברכה שלימה ולא יהא בה מכשול ועון מעתה ועד עולם. ראיתי כהנים רברבי דלא אמרי יהי רצון עד שסיים שליח צבור ברכת מודים כי כן משמע לשון רש"י פרק ואלו נאמרין [ל"ט ע"א], אכן לי נראה דהתם קאי על הא דאמרינן עקר רגליה ולא מטא עד אחר מודים אבל מי שמגיע שם לפני מודים יאמר מיד, וכן משמע לשון כי עקר כרעיה לימא. ובדגמר ומהדר אפיה לימא רבש"ע עשה מה שגזרת עלינו השקיפה ממעון קדשך וגו' מצאתי בספר מצות קטן קודם שיחזור פניו לברך את העם מברך בא"י אמ"ה (אקב"ו במצותו) [אשר קדשנו בקדושתו] של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה. ואגיד בה עד יסיים החזן מברך את עמו ישראל בשלום כי היכא דלימרו ציבורא אמן, ואי לא מצי אגיד בה לימא אדון השלום השוכן בגבורת שלום שים עלינו שלום ואומר רצה. כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא כפיו שנאמ' [תהלים קל"ד] שאו ידיכם קודש. יש גאונים המצריכים לברך על נ"י ולא ראיתי נוהגין כן, ואחרי הדוכן כהנים נועלים מנעליהם ונוגעין ברגליהם ובמנעליהם, טוב בעיני ליטול ידיהם טרם יתפללו או יאמרו הלל, וכן הורגלתי לעשות, או לילך יחף עד אחר כל התפלה. העם מה הם אומרים בשעה שהכהנים מברכים, אמר רבי חייא כל האומר אינו אלא טועה. אמר רבי אלעזר כהן שהרג לא ישא כפיו פירשו הגאונים דוקא ברגיל לכך אבל בשביל פעם אחת לא ימנע והביא ראי' מהא דאמרינן לא יאמר אדם כהן זה מגלה עריות ושופך דמים, מה לי לברכתו. שיכור לא יתפלל ולא ישא כפיו. אין כהן עולה בסנדליא, דילמא איפסקא ליה רצועה ואתא למיקטר ויאמרו פסול הוא, ומהאי טעמא נראה לי לאסור בבתי שוקים וכהן בעל תשובה פסקו הגאונים שלא ישא כפיו מהא דאמרינן פרק בתרא דמנחות [ק"ט ע"א] כהנים ששימשו בבית חוניו כו' אבל רבינו גרשום מאור הגולה כתב לישא כפיו. ש"ץ לא ישא כפיו. ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו, ואם מובטח הוא שיכול לחזור ולכוין תפלתו רשאי ויזהר האיש אשר עומד תחתיו לומר כהנים, ולהקרותו ולומר שים שלום, שיכוין לבו מעת שהתחיל ש"ץ תפלת י"ח ולא ידבר בנתים. רבינו תם לא רצה שיהי' החזן מקרה לכהנים אך אחר, ולא נהגו כן כאשר כתבו התוס' במסכת ברכות [ל"ד ע"א]. ולא יענה החזן אמן אחר הברכות. והר"ם ז"ל הנהיג לחזן לומר בנחת א' ו' אבותנו ברכינו בברכה עד כהנים יאמר בקול רם ויאמר בנחת עם קדושיך עד יברכך. אמר רב חסדא בירושלמי [ברכות פ"ה ה"ד] צריך שיהי' החזן ישראל שנאמר אמור להם. ומזה הטעם הנהיג הרמז"ל כשהחזן כהן שיקרא ישראל כהנים יברכך והחזן הכהן עומד ושותק, ואינו נושא כפיו, ואומרים [אל] הנותן מים לכהנים שלא יביא לחזן מים ליטול ידיו. שנינו במסכת תענית [כ"ו ע"א] בשלשה פרקים בשנה הכהנים נושאים כפיהם ארבעה פעמים ביום שחרית מוסף מנחה ונעילה, בתענית ובמעמדות וביום הכפורים וכו', וקמ"ל כרבי יוסי דאמר גזרינן מנחה דיום הכפורים אטו מנחה דכולי שתא משום שכרות. והאידנא דמשכה מנחה דתענית עד אורתא כנעילה דיום הכפורים דמי. וביום הכפורים נושאין שחרית מוסף ובנעילה וכתבו משם הרמז"ל שחרית ומוסף דאיכא נשיאות כפים ונעילה אומרים לעולם ברכינו בברכה. מנחה אומר שלום רב. מנחת שבת אומר שים שלום שקוראים בתורה כי במאור פניך נתת לנו תורת חיים במנחה תענית ויום הכפורים אומרים ברכנו בברכה כי הי' ראוי לישא כפם, לולי גזירה משום שכרות דשאר מנחה.
כהן שיש בידו מומין לא ישא כפיו. רבי יהודא אומר חוץ מי שידיו צבועות לא ישא כפיו מפני שהעם מסתכלין בו פירש"י ועיניהם כהות. והקשה בתוס' היינו דוקא בזמן המקדש כדאמרינן במסכת חגיגה [ט"ז ע"א] אבל בזמן הזה אין עינים כהות אלא פי' מסתכלין ואינם מתכונים לברכת כהנים. ידיו עקומות לא ישא כפיו, סומא מאחת מעיניו לא ישא כפיו, ונראה לר"י בשתי עיניו דש בעירו מותר ובירושלמי [ה"ח] משמע ה"ה לכל המומין דש בעירו מותר. ובידיו צבועות, תנא אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר.
האומר איני עובר לפני התיבה בצבעונים לא יעבור אף בלבנים שמא מין הוא בסנדל (אף יחף לא יעבור). העושה תפלין עגולה סכנה ואין בה מצוה. מניחו על מצחו ועל פס ידו הרי זו דרך מינות.
<h2>דף כה.</h2>
האומר יברכוך טובים זו דרך מינות פירש ר"ת כגון בברכת מודים שאומר וכל החיים יודך אומר וכל הטובים יהללוך. וכהאי גונא. לא יאמר על קן ציפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך, האומר מודים מודים משתקין אותו, המכנה בעריות משתקין אותו. האומר מזרעך לא תתן להעביר למולך (לא תתן לאעברה בארמיותא) משתקין אותו.
מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם מעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם מעשה עגל שני נקרא ולא מתרגם, משום כבוד אהרן. מעשה דוד ואמנון נקרא ולא מתרגם. ברכת כהנים נקרא ולא מתרגם, משום דכתיב ישא פניו. אין מפטירין במעשה מרכבה. ורבי יהודא מתיר. ורבי אליעזר אומר אין מפטירין בהודע את ירושלם ולית הילכתא כותיה.
<h2>דף כה:</h2>
ברכות וקללות נקראים ומתרגמים ולא יפסיקו בהן אלא המתחיל גומר. והני מילי קללות שבתורת כהנים אבל במשנה תורה פוסק.
מעשה אבשלום ופלגש בגבעה נקרא ומתרגם. ומעשה עגל השני מה עשה לך העם הזה עד ויגף.
ת"ר כל המקראות שכתובים בתורה לגנאי קורין אותן לשבח ישגלנה ישכבנה בעפולים בטחורים חריונים דביונים לאכול חוריהם לאכול צאתיהם לשתות מימי שיניהם מי רגליהם, וישמה למחראות למוצאות. רבי יהושע אומר למחראות כשמן מפני שגנאי לע"א. ואמר רב נחמן כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז שרי למימר לכותי שקלה לע"א ואנחה בש"ת שרי למימר לדסני שומעניה בן כותית שפחה גר' בסנהדרין [נ"ב ע"א] כמאן קרינן לרשיעא בר צדיקה רשיעא (בר רשיעא) כי האי תנא.
הכתוב לרבים אין מכנים ליחיד ליחיד אין מכנים לרבים. המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי (עיין בפי' הר"ן ושם מפורש) תורגמן אין רשאי להוסיף ולא לפחות.
בני העיר שמכרו רחבה לוקחין בדמי' ב"ה. ב"ה לוקחים תיבה, תיבה לוקחין מטפחת, מטפחת ספרים, [כ"ו ע"א] ספרים תורה. אבל להיפוך כולם אסורים. אבל חכמים אומרים רחוב אין בו קדושה.
<h2>דף כו.</h2>
לא שנו אלא בית הכנסת של כפרים אבל של כרכים כיון דמעלמא אתו לא מצו מזבני. י"מ לפי שרוב העולם רגילין ללכת להתפלל שם אע"פ שבנו אותה בני העיר אינם יכולין למוכרו, ורבינו אבי"ה פי' דמעלמא אתו, פירוש המעות מעלמא אתו, אבל בני העיר יכולין למכרו אם בנו אותה ממעותיהם והביא ראי' מירושלמי, אמר רב אשי בי כנישתא במתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו כיון דאדעתא דידי אתו אי בעינא מזבני. אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפי' למישתי ביה שיכרא שפיר דמי.
<h2>דף כו:</h2>
אמר רב חסדא לא לסתור אינש בי כנישתא עד דבנה בי כנישתא אחריתי משום פשיעותא ואפי' איכא דוכתא אחריתי לצלויי לכתחילה לא לסתור פלוגתא בפרק השותפין [ג' ע"ב] ולא ידעינן כמאן הלכה וגרסינן התם והוא דלא חזא ביה תיוהא אבל חזא ביה תיוהא סתיר ובני.
אמר רבא בי כנישתא חלופי וזבוני שרי דכפרים בעינן שבעה טובי העיר אבל דכרכים בעינן כולם ואם ביררו ראשים עליהם לא בעינן אלא הראשים, וכן משמע בירושלמי פרק בני העיר [ה"ב] דקאמרינן אי כשקבלו עליהם אפי' יחיד נמי. אוגרא משכוני אסור. ליבני נמי חילופי וזבנינהו שרי, אוזפינה אסור, והני מילי בעתיקא אבל בחדתא שרי. ואפי' למ"ד הזמנה מילתא היא ה"מ בגד למת דחזי לאישתמושי ביה אבל הני כטווי לארוג דמי. בפרק נגמר הדין [מ"ז ע"ב] מסקנא כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא. ואם בנו בית הכנסת חדש ולא התפללו בו או שבנה בית חדש ושוב הקדישו לבית הכנסת לא הוי הזמנה. דיבור לחוד או מעשה לחוד לא הוי הזמנה עד שיהי' דיבור ומעשה כרב חסדא [שם מ"ח ע"א] דאמר צר ביה ואזמניה.
ת"ר תשמישי מצוה נזרקים תשמישי קדושה נגנזין ואלו הן תשמישי מצוה סוכה, לולב, ציצית ושופר. תשמישי קדושה דלוסקמאות ספרים ומזוזות ותיק של ספר ונרתק תפילין ורצועותיהן. כורסיא תשמיש קדושה תיבתא דמירפטא (פירוש שנתקלקלה) מעבדה (מעברה) תיבותא זוטרת שרי מעבדה כורסיה (פירוש בימה) אסור כורסיא מעבד דרגא לכורסיא אסור. הני זבילי דחומשי פירוש עורות סביב הספרים. תשמישי קדושה [ו]נגנזין פשיטא מהו דתימא לנטורי עבידן ונזרקין קמ"ל והא דתניא לקמן [ל"ב ע"א] לוחות ספרים אין בהם קדושה פירש (בספרים) [כספרים] עצמם אבל תשמישי קדושה נינהו (עיין במרדכי סוף פרק זה סימן תתל"ב). מטפחת ספרים שבלו עושין מהן תכריכין למת מצוה. ספר תורה שבלה גונזין אותו אצל תלמיד חכם בכלי חרס.
אמר רב פפי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש אבל איפכא לא. ורב פפא אמר איפכא והילכתא כוותיה דרב פפי דרבי יהושע בן לוי קאי כוותיה מכאן מביא ר"ת ראי' בכולי תלמודא היכא דפליג רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי דהילכתא כרבי יהושע בן לוי מדמייתי הכא ראי' מדרבי יהושע אע"ג דפליג עליה רבי יוחנן.
<h2>דף כז.</h2>
מניחין תורה על גבי חומש, וחומש על גבי נביאים וכתובים, אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשים. [לשון המדפיס הראשון] מצאתי [הגהה על הגליון] בגמרא מניחין תורה על גבי תורה ולא חומש על גבי תורה.
אין מוכרין ס"ת אפי' ישן ליקח בו חדש, פי' רבינו אבי"ה אכפרים וכרכים דמתניתין קאי אבל ס"ת של יחיד מותר למוכרה, אך אינו רואה סימן ברכה כדאמר רבי שמעון בן גמליאל אפי' אין לו לאכול ומכר ס"ת אין רואה סימן ברכה. ואין מוכרין כי אם ללמוד תורה או לישא אשה.
ודבר שהתנו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי אפי' לדוכסוסיא פי' לשכור פרשים לשמור העיר. וה"ה הראשים שבררו בכרכים יש להם כח ליתן אפי' לדבר הרשות.
בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותנים וכשהן באים נוטלים עמה' ומפרנסין עניי עירם ובתו' גרסי' ופסקו מעצמם צדקה כן הדין. בד"א שאין שם חבר עיר פי' כיס של צדקה אבל יש שם אין נוטלין עמהם. ויחיד הבא לעיר אחרת ונודר שם, לעולם צריך להניחו שם, וכל שכן אדם הדר שם ונודר בסתם אינו יכול לומר אתננו במקום אחר.
<h2>דף כז:</h2>
וחכמים אומרים מוכרין ממכר עולם חוץ מד' דברים לבית המרחץ ובית הבורסקי (ובית הטבילה) ובית המים, אמר רבי יהודה מוכר אותו לשם חצר והלוקח יעשה מה שירצה.
מותר להשתין בתוך ד' אמות של תפלה. פי' אם התפלל חוץ לבית הכנסת.
במה הארכת ימים מימי לא השתנתי תוך ד' אמות של תפלה, ולא כניתי שם לחבריי ולא בטלתי קידושי היום פירשו בתוס' ולא כניתי אפי' שאינו גנאי דאי לאו הכי מאי רבותיה.
<h2>דף כח.</h2>
לא ברכתי לפני כהן ופריך כל ת"ח שמברך לפני עם הארץ עובר למשנאי אהבו. ומשני רבי פרידא בשוין פי' לא שווין ממש דא"כ מאי ריבותיה אלא רבי פרידא גדול הי' ומסקנ' הכי הוא בתוס', בסעודה החכם יכול ליתן רשות לכהן פחות ממנו לברך ברכת המוציא או ברהמ"ז ואפי' לישראל פחות ממנו כדאשכחן [ברכות מ"ו ע"ב] רבי אמר לרב קום משי ידיך ובר קפרא נתן לתלמידו לברך. אכן ת"ח שהי' אומר לכהן עם הארץ מחמת חלק הכהונה הי' עובר למשנאי ובקריאת התורה נסתפק ר"י ת"ח שאינו גדול הדור וכהן ע"ה איזה יקדים.
ועוד אמר רבי יהודה בית הכנסת אין מספידין בהם ואין מפשילין בהם חבלים ואין פורסין בהן מצודות ואין שוטחין על גגו פירות ואין עושין קפנדריא שנ' [ויקרא כ"ו] והשמותי את מקדשכם. וכתבו הגאונים כיון דחמורות מקדש אנו נוהגים בבית הכנסת אם כן אסור לנתוץ אבן מן ביהכ"נ דאמרינן [ספרי ראה ס"א] אזהרה לנותץ אבן ממקדש.
ת"ר בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש אין אוכלין ושותין בהם [ע"ב] ואין נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, אבל קורין ושונין בהם ומספידים בהם הספד של רבים ומכבדין ומרביצין אותן. בד"א בישובן אבל בחורבנן מניחין אותן ועולין בהן עשבים מפני עג"נ. בתי כנסיות של בבל על תנאי עשויים פירשו בתוס' אם יחרבו. מלינין בה מת מצוה. בתי מדרשות מותר לת"ח להנות בהן. רבינא ורבא הוו משיילי בשמעתא אתא מיטרא עיילו לבי כנישתא, ולא משום מיטרא אלא דשמעתא בעיא צילותא. אי אצטריך למיקרי גברא בכנישתא אי צורבא מרבנן הקורא, לימא שמעתה ואי לא ידע, לימא פסוק או לימא לינוקא פסוק לי פסוקיך.
<h2>דף כח:</h2>
ודאשתמש בתגא חלף, זה המשתמש בשונה הלכות.
<h2>דף כט.</h2>
פירשו בתוס' ת"ת מבטלין אפי' לשאר מתים דלאו מת מצוה נינהו כדמוכח בפרק (בתרא) [ב'] דכתובות [י"ז ע"א] ופי' בספר המצות קטן אם יש שם עשרה אין מבטלין ת"ת אלא למאן דקרי ושני, ונראה ה"ה אין מבטלין לנשים כשיש שם עשרה.
עלו עשבים בביהכ"נ שחרב לא יתלוש ויאכל אבל תולש ומניח משום עגמת נפש. בית הקברות אין נוהגים בהן קלות ראש ואין מרעין בו בהמות. ואין מוליכין בהן המים ואין מלקטין בו עשבים, ואם ליקט ישרפו במקומם. והא דאמרינן בפ' נגמר הדין [מ"ז ע"ב] מקיברי דרב הזמין לי עפרא, היינו לרפואה. ואילנות שנוטעין בגן, בגינות שלפני הקברות מותרים רק שיהיו רחוק מן הקבר ד' אמות.
<h2>דף כט:</h2>
ר"ח אדר שחל בשבת מוציאין שלשה ספרי תורות באחת קורין בענינו של יום ובשני' ר"ח ובשלישית כי תשא ומפטיר ביהוידע. דסליק מיניה, אלא שמקדים לקרות ר"ח משום תדיר קודם וראש חדש ניסן בשבת מפטיר בראשון באחד לחדש כתב רבינו משולם חתן הבא באחת מארבע פרשיות או בשבת ר"ח אין מפטירין שוש אשיש דכל אלו הפטרות נזכרות בגמרא, ושוש אשיש לחתן מנהג בעלמא הוא. וכן בשבת ערב ר"ח וכן בנו"ע אר"ק שד"ש אכן בשבת רני או בשבת ענייה סוערה יכולין לומר שוש אשיש כי יאמר אותם שתים יחד בשבת שלה. וכשקורין שתי פרשיות יחד איתא פלוגתא דרבוותא אכן המנהג הוא להפטיר בשל אחרונה אך אחרי מות וקדושים יפטיר הלא כבני כושיים דאית בה מעין תרתי.
ר"ח טבת שחל בשבת מוציאין ג' ס"ת באחת קורין עניין של יום ובשני דר"ח ובשלישית דחנוכה. ור"ח טבת בחול שתי ספרי תורות באחת קורין ג' גברי דר"ח ובשני' קרי חד גברא בחנוכה.
ר"ח אדר שחל בואתה תצוה אמר אביי וכו' ואנו נוהגין לעולם לקרות למפטיר כי תשא.
<h2>דף ל.</h2>
ת"ר ר"ח אדר שחל בשבת קורין כי תשא ומפטיר ביהוידע. ואם חל בע"ש קיי"ל כרב דאמר מקדימין לקרות זכור בשבת העברה. בשלישית קורין פ' פרה אדומה ומפטירין וזרקתי עליכם, ברביעית החדש הזה ומפטיר כה אמר, בראשון באחד לחדש. [ע"ב] בחמישית חוזרין לסדר הפטרות ירושלמי [ה"ה] אין מפסיקין בין פרה להחדש וסימן בין הכוסות אם רצה לשתות ישתה, בין שלישי לרביעי לא ישתה. (וסימן פרשיות והפסקות זט"ו ב"ו ד"ד (וב"ו) [ובי"ו]) ובדין הוא שתקדים פרשת החדש לפרה דהא בראש חדש הוקם המשכן ובשני נשרפה פרה אלא מפני שהוא טהרתן של ישראל.
<h2>דף ל:</h2>
בפסח קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים, בעצרת שבעה שבועות. בחג (ביום ראשון) קורין פרשת מועדות שבתורת כהנים. [ל"א ע"א] והאידנא נהוג עלמא בפסח משך, תורא, קדש, בכספא, פסל, במדברא, שלח, בוכרא. וכשחל פסח ביום חמישי קורין משך תורא פסל קדש בכספא במדברא, וכן לעולם בשבת חול המועד קורין ראה דאית ביה פסל ואח"כ חוזר לסדרו.
ושאר ימי החג קורין קרבנות החג. יש מקומות קורא כהן ביום השני לוי ביום השלישי וישראל ביום הרביעי ואחרון ספיקי דיומא וזה פירש דאתקין אמימר דקא מדלגי דלוגא בפרק בתרא דסוכה [נ"ה ע"א], ויש מקשין א"כ בהושענא רבה ישתנה הסדר דצריך להתחיל וביום החמישי לכן יש מקומות שנוהגין לקרות כהן וביום השני ולוי וביום השלישי וישראל חוזר וקורא ביום השלישי ואחרון קורא וביום הרביעי.
<h2>דף לא.</h2>
ביום ראשון דפסח מפטיר בפסח גלגל. וביומא תנינא מפטיר בפסח יאשיהו. ביום השביעי וידבר דוד. וביום השמיני עוד היום. ואם יש שבת בחוהמ"ד מפטיר ביחזקאל העצמות היבשות. בעצרת יום ראשון קורין בחדש השלישי ומפטיר ביחזקאל במרכבה, ביום שני קורין שבעה שבועות ומפטיר בחבקוק. בראש השנה ביום ראשון פקד את שרה ומפטיר בחנה יום שני קורין בעקידה ומפטיר הבן יקיר לי אפרים, ביום כיפורים קורין אחרי מות ומפטיר כה אמר רם ונשא, במנחה קורין עריות באחרי מות ומפטיר ביונה. בחג בשני ימים הראשונים קורין שור או כבש ביום ראשון מפטיר הנה יום בא ובשני מפטיר ויקהלו אל המלך שלמה. ויש מתחילין ותשלם כל המלאכה וכן בירושלמי, ולמוסף קורין בחמשה עשר. בתוס' [הביאו] מהכא ראי' שמוציאין שני ספרי תורות בכל יום טוב וקורין באחת המוספין. ורבינו אבי"ה הביא ראי' מירושלמי דאמר רבי יצחק שבת שחל בחול המועד בפסח ובסוכות מוציאין שני ספרי תורות וקורין באחת ראה ובאחת מוספין ובפסח מפטיר היתה עלי ובתשרי ביום בא גוג.
ביום טוב אחרון קורין כל הבכור ומפטיר ויהי ככלות שלמה. ולמחר קורין וזאת הברכה ומפטיר ויעמד שלמה וספרים אחרים ויהי אחרי מות משה וכן נוהגין. בחנוכה בנשיאים ומפטיר בנרות זכרי', ובשבת שני' מפטיר בנרות שלמה, בפורים קורין ויבא עמלק, ואע"ג דלאו עשרה פסוקים נינהו מ"מ כיון דסליק ענינא. בראש חדש קורין ובראשי חדשיכם ואם חל בשבת מפטיר והי' מידי חדש בחדשו, ר"ח שחל באחד בשבת מפטיר מחר חדש.
שאלו לרבינו אליה למה אין קורין בכל שבת במוסף והשיב משום דלית ביה חטאת ולא באים לכפרה כשאר יום טוב. ויש מתרצים משום דלית בה אלא תרי פסוקי. וקשה א"כ יתחילו לפני פסוקי שבת כגון שעושין בר"ח.
<h2>דף לא:</h2>
הגה ראיתי כתוב בשם הרמז"ל צוה להפטיר השמים כסאי כשבא ר"ח אב בשבת. גי' ר"ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ואנו אין נוהגין כן אלא סומכין על מדרש פסיקתא דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש, ואין מדלגים שבע דנחמתא ואי אקלע ר"ח אלול בשבת אין משנין הסדר אכן בשפירא נהגו הקדמונים להפטיר השמים כסאי, ומדלגים אר"ק שד"ש דנחמה הוא. וגם לפעמים בשבת כשמחלקים אתם נצבים וילך אומרים דרשו בשבת תשובה ומפטיר שובה בין יום כפורים לסוכות. ואנו נוהגין לומר שובה בשבת תשובה, וידבר דוד לשבת האזינו בין יום כפורים לסוכות.
תשעה באב קורין כי תוליד ומפטיר אסף אסיפם בתענית ברכות וקללות במסכת סופרים [פי"ז ה"ז] מפרש הני מילי תענית של גשמים שבעה אחרונות אבל תענית שלנו קורין ויחל.
בספר אור זרוע אם ביטלו בשבת התמיד ולא קראו הפרשה, יקראו הפרשה בשבת הבאה שתי פרשיות.
אין מפסיקין בקללות שנ' [משלי ג'] אל תקוץ בתוכחתו. ואין אומרים ברכה על הפרענות. ל"ש אלא קללות שבתורת כהנים דבלשון רבים אמורו' ומשה מפי הגבורה אמרן. תנא מתחיל מפסוק שלפניהן, לאו דוקא פסוק אלא ג' פסוקים וכשהוא מסיים מסיים בפסוק שלאחריהם. וקבלה הוא חזן שהי' שונא לקורא שאין טוב לקורא.
ברכות וקללות נקראים ומתרגמים ולא יפסיקו בהן אלא המתחיל גומר. והני מילי קללות שבתורת כהנים אבל במשנה תורה פוסק.
תני קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, דעצרת ראש השנה על פירות האילן. וקללות שבמשנה תורה לפני ראש השנה שתכלה שנה וקללותי'. פירש ר"י להכי מחלקין לפעמים וילך מן ואתם נצבים, ומחברים מטות ומסעי כדי להפסיק אתם נצבים בין הקללות לראש השנה. וכן נמי אמר מכאן להפסיק בין הקללות לעצרת.
מעמדות קורין במעשה בראשית. בשני ובחמישי ובמנחת שבת קורין כסדרן. מקום שמפסיקין בשבת בשחרית, שם קורין במנחה ובשני בחמישי ובשבת הבאה.
<h2>דף לב.</h2>
ת"ר פותח ורואה גולל ומברך ופותח וקורא דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר פותח ורואה ומברך וקורא וגולל ומברך. מכאן הביא ה"ר מרדכי ראי' שלא תהי' ס"ת פתוחה בין גברא לגברא. וכתבו הגאונים פרק לולב [מ"א ע"ב] שיאחוז הקורא עמודי ס"ת בידו. ומלשון הגמרא יש להוכיח דאין לכתוב ברכות בס"ת וה"ה דאין לכותבו במגילה.
הלוחות והבימה אין בהן משום קדושה עיין לעיל ריש פרקין [כ"ו ע"ב] (סי' ל"ח).
עשרה שקורין בתורה גדול שבכולן גולל דגולל ס"ת נוטל שכר כנגד כולן. תיגלל המטפחת ולא תיגלל ס"ת. האוחז ס"ת ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה, הגולל ס"ת גולל מבחוץ ואינו גוללה מבפנים. וכשהוא מהדקה מהדקה מבפנים פי' אם יש ס"ת בחיקו וגוללה יגלול מה שרחוק ממנו איליו, כי אם יגלול הקרוב איליו אל החוץ יפול החיצון, וכשהוא מהדקה יהי' הכתב מכוסה ויהי' מבפנים, ויש מפרשים בענין אחר, כשמכסין הס"ת במפות ויש שם ב' או [ג'] מפות יהפוך התחתונה נגד הס"ת ומפה העליונה היפה מבחוץ וראי' מארון בצלאל [שמות כ"ה] מבית ומחוץ תצפנו. הי' משים ארון עץ בתוך של זהב וחוזר ומצפה זהב. ויזהר שלא יחליף המפות הרגילות להיות מבפנים סמוך לס"ת לא ישימם בחוץ שנאמ' [שם כ"ו] והקמות את המשכן כמשפטו פירשו במדרש [ירושלמי שבת פי"ב ה"ג] שלא יחליף הקרשים שדרכן להיות קרובים לצד פנים לא יחליף אחרים במקומם וכן משמע פרק הבונה [ק"ג ע"א], והזורק היו רושמים על קרשי המשכן וכו'.
